ישן אהבה מכתבים וזכרונות - לשמור או לזרוק אותם?
זיכרונות אהבה יכולים להשתהות במוחנו במשך שנים, וכולנו רוצים לשרוף ולזרוק זיכרונות כואבים כדי שנוכל לשכוח את כולם. אבל אתה באמת צריך לשרוף מכתבי אהבה ישנים?
דוניג ויטגרין מגלה מדוע אסור לנו לזרוק לעולם זיכרונות אהבה ומכתבי אהבה ישנים מן העבר. הוא שרף את מכתבי האהבה הישנים שלו כשהיה עדיין בבית הספר וחרט על כך, אפילו עד היום.
כולנו היינו בזיכרונות אהבה, עם שברי לב וכאבים בכל פעם.
ייתכן שיהיו לך כמה אוהבי עבר וחוויות מיוחדות רבות ששיתפת איתם. ובכל פעם שאנחנו נפרדים, אנחנו שונאים את אקסס שלנו או שאנחנו עמוק מדי באהבה להתגבר על הכאב.
הייתי מאוהב כמה פעמים בחיי. הפרידה הראשונה שלי היתה הכי כואבת וזה אחד שעולה בראש שלי ביותר.
זה עולה על דעתי, לא מתוך אהבה או שנאה, אלא כי אין לי זיכרונות אהבה של מערכת היחסים. אין לי קלפים, לא פרחים מיובשים, לא רשימות אהבה ולא תמונות.
שבוע אחרי שנפרדתי ממנה אספתי את כל מכתבי האהבה הישנים שלה, מתנות, פתקים ותצלומים ועשיתי מדורה. זה הרגיש טוב אז, וחשבתי ששרפת הזיכרונות שלה היא הדרך הטובה ביותר להתגבר על האהבה האבודה.
התגעגעתי לקרוא את מכתבי האהבה הישנים שלה ואת הקלפים שלה לזמן מה, ואחרי כמה שנים כמעט שכחתי איך היא נראית. יכולתי לזכור אותה, כמובן, אבל זה היה רק זיכרון מעורפל.
יצאתי עם כמה נשים במשך השנים, ובכל פעם שהתפרקתי גיליתי שזה נסבל. לא הייתי צריך לשרוף את זיכרונות האהבה שלהם כמו בפעם הראשונה. כל זיכרונות האהבה הרומנטית שלי ננעלים בגזע כחול בעליית הגג שלי עד עצם היום הזה.
אני רואה אותם מדי פעם, וצוחקת על זה. אבל אני מרגישה די מטומטמת על ששרפתי את מכתבי האהבה הראשונים שלי. זו לא האהבה שיש לי בשבילה, אלא זיכרון של הכאב והאושר שעברתי כשנודע לי לראשונה איך אהבה.
זה היה זיכרון גדול, כי היינו בני זוג בכיתה והיינו עוברים מכתבי אהבה במהלך שעות הלימודים. עברו כבר שנים ואני לא זוכרת מה יכולתי לכתוב באותיות האהבה הקטנות האלה. אני חושבת על זה יותר ממה שאני חושבת עליה. יש לי ספר סלאם שבו כתבה לי פתק וזה כל מה שנשאר ממנה.
הבעיה איתי היתה שתמיד חששתי כל כך למצוא את המושלמת, ששכחתי את כל החוויות שהיו לי על המסע. אני זוכרת שהחברה הראשונה שלי נתנה לי מכתב אהבה רגיש אחרי הנשיקה הרומנטית הראשונה שלנו. אני לא זוכרת מה היא אמרה. אני רק רוצה שיהיה לי את זה.
נתקלתי בחברה הראשונה שלי לפני שבוע. ישבנו בבית קפה ודיברנו. הדברים היו שונים. דיברנו כמו חברים ותיקים וזה היה טוב. בלי רגשות רעים ולא קרע. פגשתי אותה אחרי עשור. לי, התנגשות בה הרגישה כמו להיתקל במישהו בפעם הראשונה. לא יכולתי לזכור יותר מדי זיכרונות אהבה מ'אנחנו', אם כי היא הזכירה לי כמה תקריות ומכתבי אהבה ישנים.
אני מניחה שעדיין היו לה מכתבי האהבה והכתבי אהבה מהכיתה. המחשבה הזאת לא גרמה לי להרגיש חם או מטושטש בפנים, זה גרם לי להרגיש מטופשת וטיפשית. היא ייחסה את השנים האלה כזיכרון והיא יכלה לזכור את כולן, ולצחוק על כך. הלוואי שיכולתי לחזור לאחור, ואפילו תהיתי אם אוכל לבקש ממנה צילום של מכתבי האהבה הישנים שלנו! אבל זה יהיה הדבר הכי מטופש לבקש בוודאות. איבדתי את זיכרונות האהבה שלי, בטוח, אבל לא את דעתי בתודה. החלפנו מספרים וחיבקנו זה את זה לשלום.
אילו רק ידעתי אז, איך הייתי מרגישה עכשיו, אולי לא הייתי שורפת את ערימת מכתבי האהבה והקלפים הישנים ועשית את הריקוד השבטי סביבם.
אולי הייתי יושב עם החברה הראשונה שלי ומדבר על זיכרונות שגם אני מצאתי מצחיק. זה היה נחמד. אבל עכשיו, זו היסטוריה ואין לי שום חרטה. אבל הדבר היחיד שמשפשף את זה הוא העובדה שאני לא זוכר את הנשיקה הראשונה שלי, את הפגישה הראשונה שלי, ואת מכתב האהבה הראשון שלי בחיי. אילו רק היו לי מכתבי האהבה האלה ושמרתי את זיכרונות האהבה האלה בפינת הגזע הכחול שלי, יכולתי לקרוא אותם שוב ושוב, וזכרתי מה דיברתי וכותב חלקלק, אפילו בכיתה י'!
אבל הכל אמר, אם יש לך הזדמנות לשמור על מכתבי האהבה הישנים שלך ואת זיכרונות אהבה מיוחדת, לא לשרוף אותם כמו שעשיתי. מצא פינה קטנה ויפה, ושמור אותה נעולה ליום גשום!
