אתה צריך להרגיש אשם על רמאות?
למה אנחנו מרגישים אשמים אחרי בגידה על בעל או אישה? האם זה נכון להרגיש אשמה או לתהות מדוע הנסיבות הובילו אותך לנהל רומן? ההבנה מדוע אתה מרומה ומקבל את זה הוא הרגל הטובה ביותר קדימה, אומרת לורה שיין.
אני יכול לזכור אירוע שקרה לאחרונה, כזה שקשור לחבר טוב שלי. היא התקשרה ורצתה לבוא. כמה דקות לתוך השיחה, והיא הצטופפה קרוב אלי, ועם אף רטוב, סיפרה לי על איך שהיא עושה טעות גדולה בילה לילה עם גבר, מישהו שלא היה הבחור שלה.
כנראה, היא סיפרה לי שהם יצאו למשקה ולנער רגל, ודברים פשוט עברו מלחיצת יד לאחוז ידיים להחזיק - מה אתה יכול.
כרכתי את זרועותי סביבה ואמרתי לה לא לחשוב הרבה על כך, וזו היתה היסטוריה (אם כי לא סיפרתי לה שההיסטוריה יש דרך טובה לחזור על עצמה מדי פעם). כעבור שעה, נראה היה שהיא מרגישה הרבה יותר טוב.
פטפטנו קצת, והיא החליטה להמריא. חיבקנו את הדלת והיא חייכה אלי חיוך רחב ונופפה. "תודה רבה, לורה, אלוהים יודע איך אשמה הרגשתי עד שעשית לי להרגיש טוב יותר ..."?
מה?! עכשיו זה הרגיז אותי. מתי האשמה זחילה לתוך התמונה? האם היא כאן איתי, רק כדי להרגיע את עצמה שהיא הפצועה והתנפצה בתמונה? היא באה אלי כדי להיות בטוחה שמה שהיא עושה לא היה בסדר, וזו היתה טעות!
אבל באיזו נקודה היתה טעות? היא היתה עם הבחור הזה במשך כל הלילה, וכנראה ימים לפני האירוע הבלתי נמנע המיוחל. איך יכלה לראות את מה שבא? היא הזכירה שהיא אבודה בערפל ולא ידעה מה קורה עד שיהיה מאוחר מדי, עד שהמעשה ייעשה. את ההצהרה הזאת קיבלתי בשקט.
אבל מעמיד פנים כאילו היא הגור האבוד הזה שלא ידע מה קורה, על גופה, והתעלמה מכל מה שקורה סביבה, ואז כינה אותה טעות ?! זה היה טיפשות מטומטמת, או זלזול צולע בגאולה.
על כל המילים שהיא בזבזה על דיבור על אהבתה האמיתית, על הבחור שלה ועל כמה שהיא אוהבת אותו, וכמה רע היה זה התקרית, היא עדיין לא חושבת על אף אחד חוץ מעצמה. היא נראתה, אנושית, אנוכית. היא התפתתה לדעת איך ירגיש, לחקור הזדמנויות מחוץ למערכת היחסים. היא רצתה לטעום את הפרי האסור. היא כנראה לא נתנה בכל השנים האלה, בזמן שהיא יצאה עם הבחור שלה, אבל אז, התקוות של אורגזמות בשפע ואת הפיתויים בשפע היו לה ברכיים buckling.
היא יכלה לקרוא למפגש הזה מה שהיא רוצה, שיכחון זמני, או חסימת מחשבה, או מה שזה לא יהיה שהיא רוצה לקרוא לזה. אבל היא לא היתה אלא אנוכית, ולא היה לה אכפת מאיש מלבדה. והחלק הכי גרוע מכל זה, היא שיקרה לעצמה, משכנעת את עצמה שהשקר הוא האמת הנצחית. והחלק הכי טוב בשבילה, זה עבד!
היא מעולם לא חשבה על שום דבר פרט לרגשותיה, ועל מצבה בגאולה. היא היתה מרוכזת בעצמה, אבל היי, מה רע בזה? כולנו אנשים שמרוכזים בעצמם, שלא אכפת להם אלא מהאושר שלנו. ההיסטוריה הראתה לנו מספיק כדי לאשרר את הטענה הזאת.
אבל הבעיה המציקה שמכרסמת את ראשי היא העובדה שהיא אנוכית, ואין לה מושג על כך. היא היתה חוזרת אל זרועות אהובה, מקלחת אותו באהבה רבה יותר, ומזכירה לעצמה שוב ושוב שאין זו אשמתה. היא היתה רק צופה אילם באירוע בלתי-מציאותי, לא-מציאותי, שהיה קשור לגופה המבוהלת והמבולבלת. אבל לחשוב פעמיים על זה, היא היתה איילה מתוק תקועים במלכודת בלתי צפוי מראש שלה על ידי הגורל, או שהיא רק משחק את המנגינה של תשוקות הבשרים שלה?
מה שהיא עשתה זה לא דבר רע. אבל העובדה שכל כך קל להאשים את הנסיבות במקום את עצמך היא מעבר לדכדוך הדם, זוהי הוכחה למצפון שאינו פועל עוד בתחום הטוהר. מה היית עושה אם היית במקומה? או כמעט בכל מקום שבו הניאוף יכול לחדור ולחדור פנימה בלי שמישהו ישים לב, אבל שלך. זה יהיה הסוד הקטן שלך, המפץ הקטן שלך. מה היית עושה?
לחץ כאן כדי להמשיך לקרוא: האם זה באשמתך אתה מרומה?
